אלוהים לא מרשה
נטעאל בנדל
 

פעמים שנתפס בעינינו הקב"ה כטיפוס קשוח, "אלוהי האסור". הלכותיו של הקב"ה נתפסות בעינינו כ"בעיות הלכתיות". כלומר, יש להלכה בעיה עם כל מיני דברים שהיינו מעונינים לעשות, יש לה בעיה עם אורח חיינו כבני חורין, כאנשים עצמאיים, כאדונים לעצמנו. כשאני לומד את הלכות השבת על דיוקיה הקטנים, על חומרותיה, תקנותיה וגזרותיה, אני מפנים יותר ויותר ומבין את המימרא "א"ר יוחנן משום רשב"י אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד היו נגאלין"[1]. אני חוטא בשבת על זר קוציה של היו"ד ואוטם את ליבי מן המחשבה על הטירוף הבלתי אפשרי הזה, ביודעי שהקב"ה, בעודו אוזק אותנו בשבתו, יודע הוא את עוצמות כוחות הנפש הדרושים, אלמלא כך לא היה מבטיח גאולה. סה"כ שתי שבתות! מדוע עוד לא זכינו? האם זה מעיד עלינו דבר מה? על בראנו?

 

צהריי שבת קודש ואני שרוע על ספת סלון ביתי ובידי ספר טוב. מזה זמן רב שנשמתי משוועת לבקר את אביה, ואילו אני מונע בעדה. משנן את אותה השורה בספר עשרות אולי מאות פעמים וזאת מונעת עצמה מלהיקלט. ברגעי הריכוז האחרונים אני נזכר כי הופקדתי בהשגחת אחייניתי, ומשלא ברצוני נעלמה היא מעיניי. תר על עקבותיה בכל הבית והנה היא, רוכנת לה על רצפת הבית הקרירה ומציירת את נרות השבת המרצדים. מרימה את ראשה ומחייכת אלי את חיוכה הנעים, מציגה בפני בתמימות נדירה של ילדה בת ארבע את פרי מכחולה. "ריבוינו של עוילם". אני, בעל הקרניים, גודע בחרמשי את שארית נשימתו האחרונה של ציורה ומלמל לעברה "אסור! אסור!". פורצת היא בבכי תמרורים מבכה על אשר נלקח לה, משתוללת ללא הרף ודורשת הסברים. אני משתדל להסביר יפה, שתבין, שה' אסר עלינו לצייר בשבת, אך ללא הועיל. בכוח זרועה הדל מנסה היא להשיג ממני את ציורה ואני בקולי תובעה ממנה לשמוט את הטוש מידה ולהירגע מייד. המאבק נראה ללא סוף באופק, אני מתעשת ומחליט שאולי מוטב שאנסה אסטרטגיה אחרת.

 

אני מחזיר לה את ציורה ובין רגע השקט משתלט על אווירת התנהגותה, ספק מרגשות ניצחון ספק, מגורם ההפתעה. מחבק ומרים אותה בידיי ומסביר לאט ובשקט: "כל השבוע השכמנו קום אל הגן צבענו והדבקנו, רצנו ושיחקנו, והיה לנו מאוד קשה ומעייף. לכן ציווה אותנו הקב"ה לנוח בשבת, רק לנוח ולספר סיפורים בלי הפסקה, רק לשמוח וליהנות, ככה זה בשבת". האווירה נרגעה כאילו בזה הרגע הדליקה אמא נרות שבת. הורדתי את אחייניתי וזאת רצה בזריזות, החזירה את הטוש לקן ואת הציור לחדרה, קופצת מחויכת וידיה אל על, צועקת בשמחה "יאללה בוא נספר סיפורים". "קדימה" אני מצטרף לשמחה ומספר למענה סיפור ועוד סיפור ועוד... ובין אחד הסיפורים לרעהו אומרת לי הינקותא "נכון שאנחנו אוהבים לנוח בשבת?" חייכתי מאוזן לאוזן וליבי חייך אף יותר.

 

"ראה אני נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א, כ"ו)

 

אני מודה, לא פעם אני מוצא עצמי בוחר בקללה. יש לי האפשרות לבחור בחצי הכוס המלאה ובכל זאת אני בוחר שוב ושוב בריקה. קשה לומר שבחרתי בכך מכיוון שרגש זה נובע ממקום טבעי, ממקום מאוד אנושי ואמיתי.

אני חושב שחונכנו לכך בגן, בבית ספר, בישיבה, בסניף ובמקומות פחות פורמאלים, ואנו ממשיכים להנחיל חינוך זה לבאים אחרינו. חינוך שמה שמגביל אותנו הוא בהכרח פוגע בנו, שמצוות ה' הם חוקים שעלינו לדלג ביניהם ולהסתדר איתם כחיצוניים לנו. מעבר לכך האם איסורי שבת הם יותר מגבילים או יותר מעניקים? הרי כשאני בוחר לעבוד אני בעצם בוחר שלא לנוח, ומשאני בוחר לצאת מהבית אני גם בוחר שלא להישאר בתוכו. אם כך כשאני עושה דבר מה אני יותר מעניק או יותר מגביל?

 

לדעתי, התשובה לשאלה זו זוהי צורת התייחסותי לדבר. בחירתנו החופשית מקנה לנו את האפשרות לראות מצבים שונים בחיינו אם כברכה אם כקללה, לאנשים שונים זוויות ראייה וצורות התייחסות שונות. האם אני מזדהה עם תפילתי כאשר אני אומר "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקראי עונג עם מקדשי שביעי כולם ישבעו ויתענגו מטובך והשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית "? וגם אם איני מזדהה, אני בכלל רוצה להזדהות?  האם אני מכוון בתפילתי באמת ובכל הכנות "שמח נפשנו בישועתך"?

 

אני בטוח שאם "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" כיפת ליבי לא היית מחזיקה מעמד, אם כי יתכן כי על ראשי בהחלט הייתה שורדת. אינני מצליח לחשוב ולהרגיש תמיד  "כי לעמך ישראל נתתו באהבה" אך גם אם איני רואה זאת לנגד עייני אני מאמין בכך, ואם אינני מאמין בכך אני רוצה ומשתדל להאמין בכך[2].

 

לשנה החדשה

 

בואו נהיה שגרירים לעצמנו. זוהי בחירתי לילדיי (העתידיים) ולדרך חיי שלי כי "האוהבים דבריה, גדולה בחרו". איני מצליח לדמיין עצמי חי כעובד ה' באהבה ובמרץ לולא ההתבוננות בחצי הכוס המלאה, ביודעי שכאשר אתבונן בחציה המלא של הכוס אני יופתע לגלות כי הכוס מלאה כפי יכולתה.

 

 "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהתיכם" ואחייניכם. (דברים י"ב, י"א)

---

 [1] ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תפה.

[2]  הקשר שלנו עם הקב"ה מתבטא בשני אופנים "אם כבנים אם כעבדים". לקשר של אדון ועבד אין כל חיבור של אהבה, הדדיות והכלה, ואילו קשר בין אב ובן מחייב בתוכו את התכונות הנ"ל ואת האמונה שגם כשאבא מעניש או דורש, אין בכוונתו להרע, כי אם לחנך, להעניק ולהמחיש את אשר אין עינינו רואות.