האחרת הזאת
בן ציון פרזיגר
 

"כי האישה השנייה, לעולם היא קיימת. ואם אינה קיימת במציאות, היא קיימת בדמיון... אלא שכאשר היא נמצאת רק בדמיונו של הגבר, היא טובה, יפה, כנועה, חכמה ונעימה, לפי רצון הזייתו, וכל מה שתשתדל אשתו יחידתו, לעולם לא תוכל להגיע לרום מעלתה של הדמיונית, ולכן תמיד ירחפו מעל האישה היחידה כעס ואכזבה" (מתוך "מסע אל תום האלף", א.ב. יהושע, עמ' 141).

 

א.

למעיין בגמרא בתחילת פרק שני של קידושין, מתגלה פער מוזר בין ציפיותיהם של הגבר והאישה זה מזה. האמוראים דנים שם האם ראוי שהגבר יקדש אישה על ידי שליח, מבלי לראותה קודם לכן פנים אל פנים. תשובת הגמרא היא שלילית, ונימוקה בצידה:

"דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האישה עד שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה בעיניו ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך'".

רב מזהיר מפני מצב בו קידש אדם אישה על ידי שליח, מבלי שיראה אותה ולו פעם אחת קודם לכן. החשש הוא שהמשלח יתאכזב מרות כאשר יפגש לראשונה פנים אל פנים עם ארוסתו הטריה, ובהדרגה יחל לרחוש כלפיה שנאה. מסיבה זו קובעת הגמ', שאין לקדש אישה בלא שליח: נישואין ללא מפגש מוקדם, עלולים להוביל למפח נפש ולתסכול קשה.

למרבה הפלא, חשש זה נעלם במצב ההפוך: הגמ' מתירה לאישה להתקדש על ידי שליח, מבלי שתראה קודם לכן את בעלה. הנימוק לכך תמוה:

"דאמר ריש לקיש: טַב לְמֵיתַּב טַנְדוּ מִלְמֵיתַּב אֲרְמְלוּ [=טוב לשבת בשניים מלשבת אלמנה]".

במילים אחרות, האישה מסתפקת בכל בעל שהוא, ולפיכך לעולם לא תתאכזב יתר על המידה.

השוואה בין השקפתם של הגבר והאישה, כפי שהיא מנוסחת בגמ', מגלה ניגוד חריף: בעוד שהגבר מתואר כבררן קיצוני, מצטיירת האישה כמשוללת העדפות אישיות, וכמי שמוכנה לקבל ולאהוב כל גבר שרק יתנו לה. פער זה קשה לעיכול: שניהם, הבעל והאישה, נקלעו לאותו המצב בדיוק. שניהם הסכימו להתקדש בלי לראות קודם לכן את בן הזוג, חרף ציפיותיהם המוקדמות. מדוע סבורה הגמ' שתגובתם הרגשית תהיה שונה?

 

ב.

קודם שנבאר את הדברים, חשוב להדגיש נקודה אחת: האמירה "טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו" איננה מקפלת בתוכה הצהרת אהבה נשית לבני המין הגברי באשר הם, אלא נובעת מהשקפת עולם ריאליסטית ו"עסקית".

ניתן להוכיח זאת מדברי הגמ' ביבמות. הגמ' שם מתלבטת, האם נתינת גט במצב בו הבעל נמצא בקטטה עם אשתו תחשב כזכות לאישה:

"כיוון דאית לה קטטה בהדיא זכות הוא לה, או דילמא ניחא דגופא עדיפה לה?" (קיח:).

מבחינה רגשית, נתינת הגט נחשבת לזכות: תמו האהבה והאחווה, השלום והרעות בין האיש לאשתו. אמנם, מבחינה כלכלית - נתינת הגט נחשבת לחובה: בהיות האישה נשואה - מוטלת חובתה הפרנסה על בעלה, ואין היא צריכה לדאוג למחייתה. במילים אחרות: אין כאן הרבה רומנטיקה, אלא שיקולי תועלת קרים.

 

 

ג.

קשה לקבל החלטות, אבל יותר מזה - קשה להשלים עם החלטות שכבר קבלנו. נניח, לדוגמא, שעליך לבחור ישיבה אליה תלך בסוף כיתה י"ב. קרוב לודאי שתלך לבחון כמה מקומות, ולבסוף - לאחר לבטים קשים - תבחר בישיבה אחת. בחירה זו איננה סוף הדרך: אין כל ערובה לכך, שתהיה שלם עם המקום שבו אתה נמצא. מדי פעם אתה עלול למצוא עצמך מהרהר בישיבה השניה, מנסה לדמיין "מה היה אילו". כל קושי שתיתקל בו בישיבה, עלול לעורר בך רגשות חרטה על ההחלטה שקיבלת. חוסר ההשלמה עם ההחלטה מונע ממך את היכולת לחוש שלווה, ומקשה עליך להתחבר למקום בו אתה נמצא.

באמצעות זה, ניתן להסביר את הפער שיש בגמרא בין הגבר לבין האישה. שניהם קיבלו החלטה אישית משמעותית ביותר: להתחתן זה עם זה. אמנם, מצבם לאחר הנישואין הוא שונה: האישה קיבלה החלטה בלתי-הפיכה, שכן היא איננה יכולה לפרק את הקידושין בכוחות עצמה. רק הבעל יכול לתת גט, ולשלח את האישה. העדר האלטרנטיבה, מוביל את האישה להשלים (גם אם בלית ברירה) עם חיי הנישואין.

הבעל, לעומת זאת, נותר עם אופציות פתוחות: אם לא תמצא האישה חן בעיניו, הוא איננו מחוייב לקבל אותה. תמיד יש באפשרותו לגרש את אשתו, או למצער לבחור לעצמו אישה נוספת. ממילא, הגבר עלול להתקשות יותר להשלים עם הנישואין: הואיל ומבחינתו האופציות האחרות הן ריאליות ומוחשיות, הוא עלול להתקשות להשלים נפשית עם האישה שמצא לו. האישה החלופית, המציאות האלטרנטיבית שבהישג יד, מולידה בליבו של הבעל מציאות נוכחית של "והאחת שנואה".