|
|
| |
|
|
|
 |
|||||
|
לאט אבל בטוח אורי בירן
[ו']"ויקרא פרעה לחכמים ולמכשפים". באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם כך אותותיו של א-לוהיכם?! בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא(תרגום: סחורה) למקום שצריכין להם. כלום מביאין מורייס לאספמיא? דגים לעכו? אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן?1 מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם(בית ספרם) ועשו אף הם כך... [ז']"וישליכו איש מטהו". אמרו יוחני וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים? אמר להם למתא ירקא ירקא שקול(תרגום: לעיר של ירקות תביא ירקות). (שמות רבה(וארא) פרשה ט', אות ו'-ז')[1] במילים אחרות: המדרש מתאר את לעגו של פרעה לאותות שהביא ה' למצרים, 'מצרים רוויה בכשפים' הוא אומר למשה ומוכיח את דבריו בכך שמביא אפילו ילדים שיעשו כשפים. לאחר מכן מתאר המדרש את לעגם של החרטומים לכשפים שמשה מביא, שהרי אין שום צורך להביא סחורה לאנשים שיש להם אותה. משה עונה שדווקא בשל כך הוא מביא את האותות למצרים.
סיפור אחד, שני מאבקים לכאורה, שני הדיונים זהים בתוכנם. אולם, בחינה מעמיקה מעט יותר תוביל אותנו למציאת מספר הבדלים. ראשית, באות ו' מדובר בלעגו של פרעה, מלך מצרים, על ה', בעוד שבאות ז' מדובר על שאלת חרטומי מצרים את משה. שנית, המשל שאותו מביא פרעה הוא על הבאת סחורה למקום שלא צריכים אותה, בעוד שמשלם של החרטומים הוא על הבאת את הסחורה לאנשים שלא צריכים אותה. נראה לי, אם כן, שמדובר בשתי זוויות ראיה לאותו סיפור. החלק הראשון מדבר על המאבק שקיים, בעיני פרעה, בינו לבין ה'. פרעה מזלזל בכוחו של ה' המיוצג ע"י משה ולהטוטיו, ומוכיח שלהטיהם של אנשי מצרים לא נופלים מלהטי ה'. פרעה טוען "שכל הכשפים ברשותי הן", ועל כן מגוחך להביא למצרים, שבשליטתו, עוד כשפים. פרעה, המחשיב עצמו כא-לוהי מצרים[2], רואה את עצמו כמוצלח יותר, כביכול, מא-לוהי ישראל. החלק השני, לעומת זאת, מדבר על תחרות מקצועית המתרחשת בין החרטומים לבין משה. יוחני וממרא עומדים למול משה ואהרון, ולועגים להם על נסיונם להראות כשפים לאנשים שזה עיסוקם ומקצועם. על הזלזול הזה עונה להם משה, שאכן - זה דווקא המקום בו ראוי להוכיח דברים על ידי כשפים. על המשמעות וההשלכות של שני הסיפורים נעמוד בסיום דברינו, ובינתיים נתייחס לדיון בין פרעה/החרטומים לבין משה כמקשה אחת.
דגים לעכו? תבן לעפריים?! תמיהתם של פרעה והחרטומים על האותות שמביא משה מובנת. אין הגיון, כך נראה, להוכיח למצריים ע"י אותות, אם אכן כל ילד במצרים יכול לעשות זאת בעצמו. תפיסתם של החרטומים פשוטה מאוד. אם אתה רוצה לגרום לאנשים ללכת אחריך, אתה צריך להיות מקורי. הגעת למקום, אומר לו פרעה, שבו אין ערך לכשפים. מדוע אין ערך? ראשית, משום שאיש לא מאמין לך. המהרש"א (מנחות פה.) כותב, שטענתם הייתה ש "כמו שאנו עוסקים בכישוף ודבר שקר כתבן הזה כך אתה מתעסק בכך". אם אדם מגיע למדינה בה יש מופעים של קוסמים, הוא לא ירשים אף אחד בפעלולים המיוחדים שמבצע, שהרי אין בכך חידוש - כולם יודעים שמדובר בתרמית, באחיזת עיניים. בנוסף, המצריים משוכנעים שהם הטובים ביותר בתחום הזה, ועל כן אין לאיש מה לחדש להם בנושא.
ברומא התנהג כרומאי קושייתם של המצריים מובנת, ועלינו להבין מדוע בכל זאת שלח ה' את משה לעשות את האותות האלה. משה בעצמו עונה על השאלה הזו באומרו "למתא ירקא ירקא שקול"[3]. למה כוונתו? הפירוש הפשוט הוא, שמשה מנסה להוכיח להם שבניגוד ללהטיהם הכוזבים, מעשי ה' הם אמיתיים ובעלי משמעות, וכפי שכותב המהרש"א (שם): "...ואם ירק שלכם הוא דבר שקר וכישוף ואינו שווה כלום, לא כן ירק שלי שהוא חשוב כי ענין שלי הוא דבר אמיתי וחשוב מאתו יתברך". ייתכן, ומשה חולק עליהם בתורת ההוכחות. בעוד שהנחתם של החרטומים היא שלא ניתן להוכיח לאנשים דברים על ידי השתמשות בכלים שהם מכירים כבר, משה סובר אחרת. דווקא השימוש באמצעים מוכרים וידועים, הוא אומר, תגרום לתזוזה בהרגשותיו של פרעה, ולשינוי המתבקש בעמדתו. משה משתמש במשל של אדם המביא ירקות לעיר שבה מוכרים אותם. אדם המסתכל מבחוץ לא יחשוב שמדובר במעשה טפשי, שכן יבין שזה המקום הנכון להביא ירקות. בעולם מערבי מתקדם ונאור אולי אין תועלת בכשפים, אבל במקום בו אנשים הולכים על פי זה, גם משה יעשה זאת. גם ביחסו של משה לעם ישראל ניתן לראות כדבר הזה. אם משה היה אומר לבני ישראל שיבואו אחריו והוא ייתן להם מצוות וחוקים, לא בטוח שהם היו בעמדה הנכונה להקשיב לו. על כן, משה אומר להם בשם ה' "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני... ארץ זבת חלב ודבש"(שמות ג', י"ז) - אני אדאג לכם, יהיה לכם טוב. הדרך הנכונה היא לחנך את הנער בדרכו, במקום בו הוא נמצא. לא ניתן לדבר עם ילד קטן על שאלה סבוכה בדיני תמורה, כפי שלא ניתן לתאר לאדם דברים נשגבים ללא דימויים ודוגמאות מעולמו.
בסופו של יום מכאן אנו מגיעים להבדל הבולט בין החרטומים לפרעה מלך מצרים. החרטומים מוכנים להודות, כאמור, כשהם כושלים במכת כינים, שהקב"ה מתערב ושולט בעניינים. פרעה לעומת זאת, נשאר נוקשה בדעתו. בעוד שהחרטומים הבינו שאין זה מאבק בין חרטומי ישראל לחרטומי מצרים כפי שנטו לחשוב, אלא שא-לוהי ישראל נלחם במצרים, פרעה כבר מראש ראה זאת כמאבק בינו לבין הקב"ה, ואין הוא זקוק להוכחות להתערבותו של ה' במאבק. הדבר שיכול לגרום לפרעה לזוז מעמדתו היא פגיעה אישית בו , הוכחה שאין הוא אדון העולם, ולא הכל בשליטתו[4]. תשובתו של משה להתגרות פרעה לא נועדה אל פרעה, ועל כן לא נאמרה לו שם(אות ו'). ה' החזיק את לב פרעה, ואין סיכוי להניא אותו מהכיוון שבחר. אמנם, שאר האנשים, החל מזקני ישראל וכלה בעבדי פרעה, להם ראויה שליחותו של משה. בניגוד למה שהיה ניתן לחשוב לאחר 210 שנים במצרים, הקדוש ברוך הוא לא עזב, חלילה, את עמו ישראל, אלא יבוא ויוציאם מצרים. בשביל לשכנע עם של עבדים ביכולתם להשתחרר, על מנת לגרום למצרים להבין שאבדה מצרים, מקפיד הקב"ה ללכת צעד אחר צעד, מכה אחר מכה, להתחיל עם תבן לעפריים ולגמור עם הוצאת בני ישראל ממצרים.
[1] החלק השני של המדרש מופיע גם במנחות(פה.): "אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים?! אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול". חלק מן המפרשים שנביא יהיו מהגמרא שם. [2] כך על פי חז"ל, על פי הפסוק "לי יאורי ואני עשיתנהו". [3] לא נסביר כמשתמע מרש"י, שכותב: "הם אמרו לו דברי ליצנות והוא השיב להם בענינם". מדבריו נראה שתשובתו של משה אינה רצינית, אך ניתן להסביר שאף על פי כן יש ייסוד של אמת בתוך דבריו עצמם. בכל אופן, רבים מהמפרשים מסבירים את דברי משה כתשובה בעלת עומק ומשמעות. [4] כפי שהיה במכת בכורות, שאף בנו בכורו מת. על פי זה, נסיון השכנוע של עבדי פרעה באומרם "...עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-לוהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים", מכוון אל גאוותו של פרעה, שהרי אין מלך בלי ארץ למלוך עליה. |
|
||||
תגובות לא התקבלו תגובות |
|||||
|
|||||
