|
|
| |
|
|
|
 |
|||||
|
מדרש לך לך אורי בירן "ויאמר ה' אל אברם לך לך" (בראשית)
אדם מישראל מהו שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך? רב אידי ורב הונא בשם רבי יהודה ורבי יוסי בשם רבי שמואל אמרו, אסור לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכון ליבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם, ויקרא "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"(דברים ו'), כל אחד ואחד בכונת הלב, ואחר כך ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכשמתחיל "ואהבת...", רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכך כתיב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". אתה מוצא כל המדקדק על המצות, שכרו מרבה, שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות, לפיכך נקרא אוהבו של הקב"ה, שנאמר: "זרע אברהם אוהבי"(ישיעיהו מ"ח). אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, אפילו ערובי תבשילין שמרו בביתו של אברהם אבינו, שנאמר: "וישמר משמרתי מצותי חקתי ותורתי"(בראשית כ"ו), וכי תורות הרבה, והרי כבר נאמר: "תורה אחת יהיה לכם"(שמות י"ב), וכתיב "תורה אחת ומשפט אחד"(במדבר ט"ו), אלו ותורתי, אלו דקדוקי מצות שדקדק אברם. אמר לו הקב"ה, אתה מדקדק במצותי ואתה יושב עם עובדי עבודה זרה, צא מביניהן, "לך לך מארצך..." (תנחומא לך לך, א') בקצרה: אסור לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך, כי צריך אימה, יראה וכו', אך מפרשיית "ואהבת" והלאה, יכול לעשות מה שרוצה. בנקודה זו עובר המדרש, בצורה האומרת דרשני, לדבר על שכרו של המדקדק במצוות כאברהם, שנקרא אוהבו של הקב"ה. לאחר מכן המדרש מסביר ששמר את כל התורות כולן, כולל שבע"פ, "אפילו ערובי תבשילין". המדרש מסיים בקריאתו של ה' לאברהם, שלא ראוי שישמור מצוותיו בארץ ע"ז, ועל כן: "לך לך...".
מלכות שמים בהליכההמדרש פותח, כדרכו בקודש בהרבה מדרשים, בשאלה הלכתית שלכאורה לא קשורה לפרשה. שאלתו היא האם ניתן לקבל עול מלכות שמים כשהולכים. התשובה היא שאסור, כי צריך לכוין ולהיות באימה. העמידה במקום אחד היא, אם כן, מובילה לכוונת ליבו של האדם לשמיים, באימה ביראה וכו'. בניגוד לכך, מסביר המדרש שניתן לנוע כפי שרוצים מ"ואהבת" ואילך(דבר שאינו פשוט להלכה- ראה טור או"ח ס"ג, אבל אנו נעמוד על העקרונות העולים ממנו, ולא על הדיון ההלכתי). נראה, שהדיון העומד מאחורי שאלת המדרש הוא לגבי שאלה עקרונית - עד כמה האדם יכול להיות "חפשי", להתנהג כרצונו ובטבעיות, בזמן שהוא מייחד את שמו של ה' בעולם. לכאורה, התשובה החד משמעית היא שלא, אין אפשרות לאדם לנוע ולזוז כשהוא מקבל עול מלכות שמים. ייחוד מלכות ה' הוא דבר רציני ודורש, המחייב את האדם להיות "ביראה ברתת ובזיע", "בכונת הלב". אמנם, המדרש מותיר אפשרות לייחד שמו של ה' בדרך של חירות, ביכולת לחיות בעולם הזה, וזה בפרשיית ואהבת. גם בפרשייה הזו יש דרישה למעורבות טוטאלית ומלאה של האדם, בכל לבבו ובכל נפשו, ובכל זאת המדרש מתיר לעשות מה שרוצים, שכן כתוב "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", והוא על ציווי "ואהבת", שיהיה בכל מקום שבו האדם נמצא.
דקדוק המצוותאם כן, על פי המדרש ישנו מצב של ייחוד שם ה', ב"שמע ישראל", שהוא באימה וביראה, ובו אסור לנוע, וישנו מצב של אהבת הקב"ה, שאותה ניתן לעשות בכל מצב. איך ניתן להגיע לאהבה לקב"ה? ע"י קיום מצוותיו, כפי שכתב רש"י: "מהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומתדבק בדרכיו"(ד"ה והיו). כך אכן ממשיך המדרש ומתאר את שכרו של המדקדק במצוות, שזוכה, כמו אברהם, להיות אוהב של ה'[1]. לכאורה המשך המדרש מנותק מתחילתו, אך מסתבר, כאמור, שזהו הפתרון לאהבת ה' - השמירה על המצוות. המדרש מספר על אברהם ששמר אפילו על תורה שבעל פה. לא נכנס לשאלה איזו מן תורה שבעל פה הייתה לפני מתן תורה, אך ברור שהמדרש סבור שהיתה זו תורה שלמה, על כל חוקותיה מצוותיה ותורותיה. מה המשמעות של שמירת אברהם את כל התורה, כולל את התורה שבעל פה? מה זה בא ללמד אותנו, מעבר לדיון ההיסטורי(המרתק, כמובן, לכשעצמו)? חושבני, שישנה פה אמירה ברורה מאוד לעם ישראל שאחרי מתן תורה שבכתב. יכול האדם לטעון, שבזמן האבות לא היה להם חוקים ומשפטים מגבילים ומעיקים כביכול, אלא היו רק שרויים ב"אהבה בתענוגים" עם ה', שרק התדבקו בשכינה. המדרש מקפיד להבהיר שהדרך להגיע לאהבת ה', להיות ראוי לתואר "זרע אברהם אהבי", היא ע"י דקדוקי המצוות. משמעות דקדוקי המצוות היא מה שראינו לפני כן - שאהבת ה' היא "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך", בכל מצב בחייו של האדם. על פי זה, ההיתר לקרוא פרשייה ראשונה של קריאת שמע בהליכה הוא בעצם גם דרישה, שבכל מצב בחייו של האדם, כשהוא הולך לישון וכשהוא קם, כשהוא הולך בדרך ואפילו כשהוא מבשל[2], הוא צריך להיות באהבת ה', לייחד את שמו. המדרש מסביר לנו שיש דרך מאוד מסויימת להגיע לקבלת מלכות שמים, לייחוד שמו של ה' בדרך של יראה ואימה, אבל אהבת ה' צריכה ללוות את דרכינו בכל תחומי ומצבי החיים.
לך לך המדרש מסיים בדיבורו של ה' אל אברהם, על כך שלא ראוי לו לייחד שמו של ה' והוא נמצא בין עובדי עבודה זרה, אלא שילך. נראה לי, שהמדרש מביא ענין נוסף ביחס לאהבת ה' בכל מצב, שראוי לקחתו בחשבון. עם כל האמירה שאהבת ה' שייכת בכל תחומי חיי האדם, ועם כל הדרישה שבכל מצב האדם יהיה שרוי באהבה לה' - יש לזה גבול ויש לזה מחיר. ישנו גבול, שמעבר לו האדם לא יכול להיות אוהב ה' לגמרי, בכל דרכיו ומעשיו, בלי שיהיה לזה מחיר. כשאברהם אבינו מתחיל להיות אוהב ה' בכל דרכיו שמדקדק במצוות, הוא כבר לא יכול להיות בין עובדי עבודה זרה, בין אנשים שמהותם מנוגדת לחיים של אהבת ה', והוא צריך לעזוב. הרצון לאהוב את ה' בשכבי ובקומי, מחייב את מיטתי להיות טהורה ונקיה, והשאיפה שבלכתי בדרך אני אעבוד את ה', מונעת ממני להלך במבואות המטונפים(ראה ברכות כד:), בין עובדי עבודה זרה, ודורשת ממני ללכת לעבר ארץ ישראל. אמנם, מסיים המדרש, אין זה אומר שיש להפסיק לנסות שבכל דרכו של האדם יאהב את ה', אלא הוא צריך לשאוף ללכת בארץ ישראל, במקומות הראויים להטהר, כפי שאברהם אכן עשה, "ויסע אברם הלוך ונסע הנגבה"(בראשית י"ב, ט'), בעקבות ציוויו של הקדוש ברוך הוא, "לך לך... אל הארץ אשר אראך".
[1] אגב, הפסוק שהמדרש מביא לתאר את אברהם כאוהבו הוא: זרע אברהם אוהבי, שהדרך להיות כאברהם, להיות אוהב ה', היא בקיום המצוות. [2] עירוב תבשילין, כמדומני, יש בו מן חיי האדם הפשוטים, הבישול והאכילה, שנעשים ביום טוב, בכללים שנקבעים ע"י התורה, כך שניתנת האפשרות להמשיך בחיים בד בבד עם שמירת קדושת יו"ט, ואין כאן מקום להאריך. רק נזכיר, ש"שלשלת הקבלה" כותב שלא לחינם נקט עירובי תבשילין, וש"יש בזה סוד"[ראה עץ יוסף פה]. |
|
||||
תגובות לא התקבלו תגובות |
|||||
|
|||||
